Abstract Blur

המשפחה המיוחדת

 

שלום לי קוראים נריה, אני בן 11 יש לי אחות קטנה ששמה אגם, היא בת שנתיים, ויש לנו עוד אח גדול בן 14 ששמו שי. לאבא שלי קוראים אמיר ולאמא שלי קוראים קוראים אלה. כל בוקר אמא צריכה עזרה. אומרת לי "נריה תוציא את הכביסה מהמייבש"  זה די מעצבן, אז אני עונה לה "אמא אני עדיין ישן" בקול ישנוני ואז היא אומרת לאבא לעשות את זה. כשאני קם, היא אומרת לי להשקות את העציצים. "אני כבר מאחר לבית הספר!!!" אז היא אומרת לאבא.
עם שי אחי הגדול זה אותו דבר. הוא תמיד מוצא תירוצים להתחמק, ופתרונות לכל מיני בעיות.
"אמיר מה אם הכלים!" אמרה אמא בעודה תולה כביסה. "אני על זה" ענה לה אבא. כאשר חזרתי מבית הספר הייתי צריך לשמור על אחותי אגם וגם לחתוך סלט לארוחת הערב, אחי הגדול היה אצל חבר. 

יום אחד  כאשר הייתי בדרך לבית הספר, פגשתי את מאיר (מאיר היה ילד בריון מבית הספר) "היי נריה מה נישמע?" אמר מאיר "אני בסדר" אמרתי בפחד "הבאת לי 20 שקלים!?" "אוי לי!" אמרתי לעצמי "לא הבאתי!" "אם כך אתה בא איתי, אנחנו הולכים לאמנון אני חייב לעדכן אותו ולהתיעץ איתו!" רגז מאיר. "לא.. לא לאמנון!!" אמרתי.
"כן!" אמר מאיר, אמנון היה מנהל הכנופיה של מאיר ועוד כמה בנים.
בינתיים פיספסתי את השיעור שלו. אצל אמנון בבית היו הרבה אחים ואחיות, והם כולם רבו מי תורן עבודות הבית היום. פתאום ראיתי כמה זה לא נעים כאשר מתווכחים בבית, והחלטתי להפסיק את זה אצלנו.
בינתיים מאיר ואמנון חשבו אם לאפשר לי להיכנס אותי לבית הספר או לא, והם החליטו להכניס אותי, "אבל חד פעמי"..
אני כל כך שמחתי! רצתי חזרה לבית הספר. המורה כעסה עלי, אבל אחרי שהמצאתי סיפור למה אחרתי, היא סלחה לי. 
בדרך חזרה מבית הספר חשבתי, שהסתבכתי, גם בשקרים, וגם בסיפור לא טוב עם הכנופיה.
ועוד חשבתי לעצמי, אם לא אעשה את עבודות הבית, אז רק ההורים שלי יעשו אותם ואני לא אוכל להיות איתם, כי לא יהיה להם זמן פנוי. זה עשה אותי עצוב, אז בבית הסברתי הכל לאח שלי שי, והוא הבין שגם הוא רוצה זמן פנוי עם אבא ואמא שלו ושנינו התחילו לעזור בעבודות הבית. 
יום אחד שיחקתי עם אגם, שהיתה כבר בת 4 וחצי, מחבואים, ופתאום נישמע צילצול מטלפון הבית - גלין גלין... 
"הלו" עניתי.  "שלום מדבר מאיר מהכנופיה, רציתי להגיד לך שיש לך פיגור תשלומים גדול"  "אוי לי, אני חייב לכנופיה 20 שקלים" אמרתי לעצמי "סליחה שכחתי אני אביא את הכסף אליכם רק תגידו לי לאן, ואני אלך להביא את הכסף". "אין בעיה ריה, נביא לך את הכתובת של חיים, תלך אליו ותביא לו את הכסף"  "אוקי" אמרתי.

קראתי לשי וסיפר לו הכל, ובמוחו עלה רעיון. "יש לי!" אמר שי "אתה זוכר את היום שהיית בבית של אמנון?"
"כן" אמר נריה "אתה זוכר שהיו שם מלא ילדים שרבו על עבודות הבית?" "כן" אמר נריה "אז תלך לבית של אמנון, תדבר עם האחים שלו על מה שדיברת איתי בעניין של עבודות הבית ותאמר להם לדבר על זה עם אמנון, אולי זה ישנה אותו. והרי אם אין את אמנון אין מפלגה.. ככה הם יוכלו להבין שהם היו רעים ואתה תינצל מהתשלום".
"רעיון טוב" אמר נריה,  וכך היה.
למחרת בשעה  6 בערב קיבלתי צילצול טלפון "שלום אני מדבר עם נריה" "כן"
"זה אמנון רציתי לומר שהאחים שלי סיפרו לי הכול ואתה לא חייב לנו כלום" "באמת?" שאלתי
"כן. וגם אין יותר כנופיה, ביי"
"בי" אמרתי לו.

והלכתי לספר לשי שהרעיון עבד.

סוף

2

2

2

הסיפור של חציליות החציל הסגול

היו היה חציל, קראו לו חציליות היו לו 76 אחים מחוצלים. האח הגדול שלו היה בן 15,567 שנים, חציליות היה בן 10 . יצא חציליות לטיול עם אחיו הקטן שהיה בן 6, הם יצאו לטייל בפארק החצילים הסגולים. בטיול נתקלו בחברו של חציליות הבטטה ושמו בטטי, לאחר שנפגשו הלכו יחד בלי פחד לאכול גלידת לשון בטעם לשון פרה לבנה עם כתמים אדומים .

לאחר שאכלו גלידה הגיע דב גדול ומאוד מפחיד, הדב היה רעב ואכל את חציליות, אחיו הקטן חצילית ואת בטטי הבטטה . בדרך קסם לאחר שנאכלו ע''י הדוב, הצליחו השלושה לאכול את הדוב הגדול והמפחיד כמעט לגמרי. את היד שלו לא הצליחו לאכול. היד של הדב תפסה את השלושה וזרקה אותם לים הכחול והגדול והסוער.

לאחר זמן, מצאו אותם בני אדם אדם ורצו לטגן אותם, כי זה מה שבני אדם עושים,, בני האדם לא ידעו שחציליות אכל לפני יום הרבה המבורגרים עם המווווווווווון שמן. לפתע, הקיא חציליות את כל השמן על בני האדם ובני האדם נפלו אל תוך מחבת ענקית שעלתה מן הים וכך טוגנו בני האדם וחציליות וחבריו ניצלו .

פתאום כוס קפה ענקית הגיעה וחציליות צעק הצילוווווו זאת כוס קפה!! בסוגריים מבטא רוסי, החברים היתחבאו מיתחת למחבת שטיגנה את בני האדם. חציליות קפץ והרג את הכוס על ידי זה שהסריח אותה בגז מתאן .

חציליות, חצילית ובטטי הבטטה הלכו ומרוב עיפות נשברו להם העצמות . לאחר מכן (היצמד לנתיב השמאלי, אהה סליחה לא קשור ) בטטי שר והם הלכו לגיהינום, עשו שער, עברו דרכו והגיעו לגיהינום. בגיהינום פגשו את השטן שבדיוק אכל משרת שטני כי המשרת עצבן אותו וגם כי הוא השטן והוא רשע והוא אוכל משרתים לפעמים. (# השטןאוכלמשרתים)

חציליות קרא בקול אל השטן-

 

 

 

אזהרה! הקטע הבא כולל בתוכו המון גז מתאן לא לבעלי אפים חלשים!

השטן השיב במבט אדיש  ''קניבליזם זה סבבה''. החבורה הבינה שהם הבאים בתור להאכל ע''י השטן (כמובן שזה לא קניבליזם כי הם לא שטניים) פתאום חציליות הוציא אתתיק גז המתאן שלו והתחיל לרסס על השטן! השטן החל לצעוק: לא!! אני אלרגי לגז מתאן אההה! אני נמססס, אני חייב לצלם את עצמי פעם אחרונה לאינסטוש #אנינמסכיריססועליגזמתאן (במבטא של בנות בנות 17). לפתע החלה תגובה כימית אלרגית ביותר והשטן הפך לגרגר שעועית לבנה.

את הגרגר לקחו חציליות, חצילית ובטטי הבטטה וקברו עמוק עמוק באדמה... כשעשו זאת, הם לא תיארו לעצמם מה יקרה בהמשך,,

המשך יבוא בפרק הבא ''הרפתקאות חציליות החציל הסגול ומתקפת השטנים מעץ השעועית''

עברי.png

1

Game Controller

איך יוצאים מהמשחק הזה?

אני לא מבינה איך זה קרה לי? ואני לא יודעת איך אצא מהמשחק הזה?

אבל קודם אני צריכה להתחיל מההתחלה.

שלום, אני אודליה ואני אוהבת לשחק במשחק אמונג אס. ערב אחד ישבתי על המיטה בחדר שלי ושיחקתי את המשחק בטלפון שלי. במשחק אני הייתי אזרח, זאת אומרת שאני צריכה לבצע משימות ולוודא שאני לא נהרגת על ידי האימפוסטר. אני בחרתי להיות שחקנית בצבע ירוק בהיר עם קישוט של צמח על הראש והשם שלי במשחק הוא אודליה 1234.

אני אוהבת לשחק את המשחק הזה כמעט כל יום בטלפון. וככה שיחקתי במשחק אחר הצהריים אחד עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בתוך המשחק עצמו!

אוו איפה אני? רגע זה נראה לי מוכר. "אני חושבת שאני בתוך המשחק אמונג אס ששחקתי הרגע" – אמרתי לעצמי. ואז הבנתי שאני בסכנה – האימפוסטר עלול להרוג אותי באמת.

אוי לא מה קורה? האורות נכבו, זה מסוכן, כי האימפוסטר רואה כרגיל ואז הוא יכול להרוג אזרחים מבלי שאף אחד יראה אותו. טוב, אני יודעת מה לעשות – אני צריכה ללכת להדליק את האורות בחשמל. אני אלך להדליק את האורות לפני שמשהו רע יקרה.

איזה מזל הספקתי להגיע לשם מבלי שנהרגתי.

מה עושים עכשיו?????

נראה לי שאני צריכה לבצע את כל המשימות שלי ולנצח את המשחק יחד עם שאר האנשים שהם אזרחים במשחק.

הנה מופיעות לי רשימת המשימות:

1. 02: לפנות את הזבל

2. אדמין: להוריד דאטה

3. חשמל: לתקן כבלים

טוב, אני הולכת לבצע את המשימה הראשונה. בוא נעשה את המשימה באדמין.

היו שם כמה שחקנים נוספים, מעניין אם מישהו מהם הוא האימפוסטר? אוקיי, יצאתי משם בשלום ועכשיו אני הולכת לבצע את המשימה הבאה.

כשהגעתי ל-02, היה שם רק עוד מישהו אחד, זה מסוכן וממש פחדתי כי הוא יכול להיות האימפוסטר. אז החלטתי לבצע את המשימה מהר מהר. הרגשתי שהוא עוקב אחריי אבל יצאתי משם בשלום.

טוב אני הולכת לבצע את המשימה האחרונה שלי. כשהגעתי לחשמל ראיתי שם גופה!

אני צריכה לדווח מהר! אבל איך מדווחים? אני עכשיו בתוך המשחק.

יש לי רעיון, אני אלחץ על הגופה. יש, זה הצליח!

עכשיו נפתח הדיון עם שאר המשתתפים: מי רצח? מי נהרג? מה עושים? איפה היתה הגופה?

אני מספרת לכולם את מה שאני יודעת: הגופה נמצאה באיזור החשמל! הנרצח היה אדום! אני חושבת שהאימפוסטר הוא כחול!

יש כאלה שמסכימים איתי ויש כאלה שלא. נערכת הצבעה ודוקא הוציאו את ורוד – אבל הוא לא האימפוסטר. כולנו עדיין בסכנה.

אז הסתכלתי מאחורי ואת מי ראיתי...? את כחול, הוא בא להרוג אותי – אז ברחתי משם הכי מהר שיכולתי.

הפעם מישהו אחר לחץ על הכפתור – שוב יש דיון. אני לא מבינה למה יש דיון? במי חושדים הפעם?

מישהו כתב "שחור חשוד - הוא האימפוסטר"

מישהו אמר "תוכיח שזה הוא"

"ראיתי את שחור יוצא מהחדר כשנכנסתי לשם גיליתי גופה"

אז כולם הצביעו לדלג, כלומר שממשיכים במשחק וכולם הלכו לחדרים שונים כי כולם כבר חשדו בכולם.

אני הלכתי ל"בטחון" רציתי להסתכל במצלמות ושם ראיתי את כחול הורג את שחור.

אז רצתי משם מהר ודיווחתי "ראיתי במצלמות את כחול הורג!". כולם הסכימו איתי והצביעו נגד כחול ובזכותי ניצחנו והעיפו את כחול לחלל החיצון.

יש! ניצחתי את המשחק.

פתחתי את עיניי וראיתי שאני מחוץ למשחק, במיטה שלי, בטוחה ושמחה.

4

התעלומה בקניון

ישבתי בחצר של סבתא משועממת ושאלתי אותה" אפשר ללכת איתך לקניון? רציתי לקנות כמה דברים" בטח השיבה סבתא אני אפילו אשמח.

יש! אני אוהבת את הקניון חשבתי. שאלנו את אבא אם יוכל לאחר באיסוף והוא הסכים. הגענו לקניון

וסבתא דיברה בטלפון עם סבא. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחנות איפור, בפעם הקודמת היא

 קנתה לי שם כל מיני שפתונים ואודמים שמאוד נהניתי לשחק בהם. התחלתי לעלות במדרגות

הנעות מדמיינת את כל מה שסבתא תקנה לי. כשהגעתי לחנות הבחנתי שסבתא לא איתי.

פרצתי בבכי, אף פעם לא נאבדתי.

המוכרת שמה לב שאני בוכה והיא ניגשה אלי. "אוי חמודה,למה את בוכה"? היא שאלה.

חשבתי שהיא תוכל לעזור לי וסיפרתי לה שאיבדתי את סבתא ואפילו הוספתי איך היא נראית

אוי אני מצטערת נורא אבל אני לא יכולה לעזוב את החנות. נסי לחפש אותה בחנויות נוספות, הציעה המוכרת.

חשבתי וחשבתי מה אוכל לעשות ופתאום צץ לי רעיון. הלכתי להנהלה וביקשתי שיעזרו לי. גם שם

 סירבו והסבירו שהם מצטערים אבל בדיוק נגנבה אבן יקרה  מאחת החנויות וצריך לחקור את העניין.

טוב, התאכזבתי וחשבתי בליבי לחפש את סבתא מחוץ לקניון. אולי היא גם מחפשת אותי ונורא

מבוהלת. יצאתי ממשרדי ההנהלה ולפתע ראיתי את סבתא שנראתה מאוד מבוהלת. רצתי אליה

וחיבקתי אותה, סיפרתי לה את העניין עם האבן והיא הציעה שנעזור בחקירה. אהבתי להיות בלשית

וכנראה גם סבתא. נכנסנו למשרדי ההנהלה.

הסברנו להם שבאנו כדי לעזור לתפוס את הגנב ושאנחנו ממש בלשיות טובות. הם הסכימו

והתיישבנו ליד מחשבים כדי לראות את קטעי הווידאו ממצלמת האבטחה. שמתי לב שמשהו לא

בסדר אבל לא הבנתי מה.

מספר דקות עברו והבנתי. הגנב נצמד לתכשיטים יותר מידי והיו לו בגדי הסוואה טובים בצבעים של

כסף וזהב. דיווחנו להם על המקרה והם ביקשו שנרד לחנות התכשיטים לבדוק. הקשבנו להם וירדנו

לחנות. שם זיהיתי את הגנב וראיתי מהכיס של החולצה שלו את האבן מציצה. מיד התקשרנו

להנהלה והם באו. הם ניגשו אליו ואני חשבתי שהם הולכים לתפוס אותו! אבל לא, הם שאלו

אותו שאלות מוזרות כמו- אתה רוצה לקנות את האבן הכי יקרה שלנו? שמעת שהיא בכלל נגנבה?

והוא ענה שכן, הוא שמע ואיזה באסה כי הוא ממש רצה לקנות אותה.

פתאום תפסו אותו בכוח ואמרו לו אתה יודע מי הגנב? אתה.

"לא נכון, בכלל באתי לחפש מתנה לאשתי" אז בוא ניקח אותך לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה

 הוא ניסה להוכיח מה שיכל.

שאלו אותו על האבן שהציצה לו מכיס החולצה והוא שלף אותה מכיסו, זאת הייתה בכלל טבעת שקנה לאשתו. האבן דומה, אך ממש לא האבן שנגנבה. כולם התנצלו על הטעות.

 "זה בסדר" הוא אמר. "אני צריך ללכת, אני מאחר לדואר".

 ביקשתי שנמשיך לחקור את התעלומה, אבל סבתא הייתה עייפה

3

Judo Belts

אין כמו בבית

היה זה עוד יום מעצבן. יוני חזר הביתה כעוס ומצוברח. בבית הספר, כמו בכל יום, הילדים בכיתה של יוני לעגו לו וצחקו עליו  "הנה בא החנון יוני המועדף על המורה איזבלה" היו אומרים חבריו לכיתה כל פעם שהתקרב. לרוב הוא פשוט התעלם מזה, אך הפעם הוא לא יכול היה לסבול זאת, הוא התנפל על אורי המעצבן (לפי דעתו כמובן) תפס בצווארו והעיף אותו לקיר. אורי התנגש בקיר בחזקה ונפל ארצה מחוסר הכרה. כל ילדי הכיתה רצו לספר למחנכת איזבלה מה עולל יוני לאורי.

 

כעבור חמש דקות יוני כבר היה במשרדה של המנהלת. כעבור עשר דקות של שעמום והטפת מוסר כגון "אני לא מאמינה" ו"אני ממש מתפלאה עליך" נשלח יוני לביתו.

 

כשהגיע לביתו הופתעה אמו לראותו ושאלה "למה אתה כאן יוני?". יוני סיפר והחל לדמוע. הוא סיים סיפורו ומיד נזדעקה אמו. "מה עשית?! העפת את אורי לקיר?! לך לחדר מיד!!!".

הוא רץ לחדרו ואמר לעצמו "די, נמאס לי! אני אברח מהבית." הוא אירגן תיק ענק ושם בתוכו: כמה חטיפים, מפוחית קטנה, 1073₪ (אל תתפלאו, הוא כבר בכיתה ז'), ואת הקוף שלו ניקו. הוא יצא מהבית.

 

יום יום היה יוני יושב ברחוב ומנגן וניקו הקוף רוקד. אנשים עברו ולא שמו לב אליו, אבל חלק ריחמו עליו ונתנו לו כמה שקלים. היו ששאלו שאלות בסגנון "איפה אמא שלך ילד?" ויוני ענה שאין לו משפחה.

יוני התפרנס מהפרוטות שקיבל ובכל יום אכל מקסימום 5 פרוסות לחם ונתן לניקו את הקשה של הלחם. כשהיה ליוני קר הוא ביקש ללון בלילה אצל אנשים זרים. חלקם טרקו את דלתם בפרצופו אך חלקם הכניסו אותו. יוני חשב שמזל שאמא שלו לא רואה שהוא נכנס לבתים של זרים.

 

בינתיים אמא ואבא של יוני ביקשו מהמשטרה לאתר אותו, אך הם לא הצליחו להיזכר במראהו כי עבר כבר הרבה זמן ולא היו להם תמונות עדכניות. בנוסף, כדי שלא ימצאו אותו יוני שינה את שמו לניר.

למשטרה לא היה קצה חוט. הוריו היו מיואשים ועצובים מאד.

ניר גדל והפך להיות נער בן 19, חזק וגבוה. הוא השתתף בקרבות ג'ודו ברחוב, וניצח בכולם. מהקרבות הרוויח את כספו.

ניר שמע על אליפות ישראל בג'ודו ונרשם עליה. אחרי כמה קרבות קשים ביותר, הוא זכה במדליית זהב.

מארגני האולימפיאדה הציעו לו להשתתף באולימפיאדה. ניר קיבל בשמחה את ההצעה, וטס ליוון, לאולימפיאדה.

 

באולימפיאדה, היו לניר מאמנים טובים, ובזכותם ניצח בכל קרב חוץ מפעמיים שבהן ניקו הקוף חלה ולא יכול היה לצפות בקרב. כשניקו הבריא וצפה בקרב, ניר ניצח. ומאז ניקו הפך לקמיע שלו, וניר ניצח בכל הקרבות.

 

הוריו של יוני אהבו ספורט ורצו לצפות בקרב הגמר של אלוף ג'ודו ישראלי חדש ולא מוכר. הם טסו לראות את קרב הגמר.

הגיע הרגע הגדול, ניר עומד להתמודד בקרב הגמר באולימפיאדה.

 

הקרב מתחיל!!! כבר בהתחלה ניר ביתרון, היריב שוכב על בטנו. אך לרגע אחד, כשניר הרפה מעט, היריב קם והפיל את ניר על הרצפה. היריב התנפל עליו, דחף וקירקע אותו למזרון. שתי דקות תמימות נמשך הקרב עד שניר נכנע.

כשכמעט יצא מהאולם הבחין לפתע בהוריו. היתכן? כן! הוא רץ אליהם וחיבק אותם. "יוני?!", שאלו פה אחד. "כן, זה אני", ענה ושלושתם החלו לבכות.

בלילה הגיעו לביתם. כשיוני נכנס הוא חשב לעצמו "אין כמו בבית, אין כמו בבית."

6

Herd of Elephants

הפילים המפילים 

פעם אחת חיו בסוואנה קבוצת פילים: ראש מועצת הפילים "פילנתרופ" סגן ראש מועצת הפילים "פלנקטון" ופיל חייל "פילה".

חבורת הפילים גרה בקצה הסוואנה ליד פתח המערה. הם בנו לעצמם מעצים בקתה.

יום אחד יצא פיל חייל, פילה, להביא אוכל לפילים, הפיל הלך לכיוון האגם כי רק שם צומחות בננות טעימות.

בעודו הולך לו לאיטו הפיל ניתקל בצ'יטה. הצ'יטה פתאום ניסתה לקפוץ עליו ולשרוט אותו, הפיל ניסה לברוח אבל הצ'יטה השיגה אותו, הפיל ניפצע ובמזל הצליח לקפוץ לאגם הקרוב והצ'יטה לא יכלה להיכנס למים וברחה.

הפיל חזר לבקתה וסיפר הכל לפילים האחרים, הפלים הקשיבו לסיפורו ואמרו: "זה לא יכול להיות ככה, זו כבר הפעם הרביעית שהצ'יטות מנצחות אותנו ועוד פוצעות ככה חייל!!"

הפילים קבעו ישיבת צוות למחר. למחרת הפילים קמו מוקדם בבוקר ופיל פילה שמח שכבר לא כואבת לו השריטה מאתמול, הוא לא האמין שכל כך מהר הוא יחלים.

ישיבת הצוות החלה. פילנתרופ: "בוקר טוב לכולכם, אנו התכנסנו כאן בגלל אירוע מצער מאוד, אתם זוכרים על מה דיברנו אתמול? על מה שקרה לפיל חייל? פיל פילה, ספר שוב את הסיפור בבקשה.

פיל חייל סיפר עוד פעם את הסיפור ולא החסיר פרט. הפילים דיברו על הסיפור ולבסוף הוחלט כי פיל חייל לא היה צריך לברוח הוא לא היה צריך לפחד הוא היה צריך להתקרב לצ'יטה ולנסות למחוץ אותה ואז היא תפחד ותברח וגם ליתר ביטחון החליטו הפילים שבפעם הבאה הם ילכו ביחד, כולם.

פתאום צעק פלנקטון: "מה בפעם הבאה? יאללה באו נלך עכשיו, אני כבר ממש רעב." הפילים יצאו לדרך, בדרך הם קטפו בננות בכיף עד שבאה צ'יטה, הצ'יטה נבהלה כי פתאום הפילים היו בקבוצה ולא פיל בודד. הצ'יטה הלכה בזהירות ולא קפצה על הפילים כי היא קצת פחדה היא ידעה שהיא מהירה מהפילים אבל כשהיא התקרבה לפילים הם לא ברחו אלא ניסו למחוץ אותה, הצ'יטה ממש נבהלה וברחה כל עוד נפשה בה.

הצ'יטה סיפרה על תבוסתה לצ'יטות האחרות אבל הצ'יטות רק צחקו עליה ואמרו:" אנחנו לא פוחדים, את סתם פחדנית מעצבנת שעושה לנו שם רע, אנחנו הולכים להביס את הפילים האלה בלעדיך."

באה מנהיגת הצ'יטות ואמרה: "אני הולכת לבד להרוג את הפילים ואם תנסו להצטרף אלי תחטפו ממני מכות! " מתוך בהלה כל הצ'יטות הסכימו איתה.

הצ'יטה הלכה ואמרה להן: "תשמרו על הבסיס חבורת מטומטמים"

הצ'יטה הסתתרה בין השיחים וראתה את הפילים, היא ראתה שהם ביחד,

זה הפתיע אותה מאוד, כי היא אפילו לא הקשיבה לצ'יטה המובסת כשהיא סיפרה את הסיפור שלה.

היא קצת נבהלה, היא החליטה שעדיף לה לנסות להתגנב בשקט, היא לא ניצלה את היתרון שלה ולא קפצה על הפילים אלא התגנבה לאט לכיוונם, היא ידעה שהפילים יותר איטיים ממנה אבל כשהיא התקרבה אליהם קרה דבר ממש בלתי צפוי.

פיל פילנתרופ: "חברה זוכרים מה דיברנו אתמול בישיבת הצוות? פיל חייל פילה, אתה צריך עכשיו למחוץ את הצ'יטה, למחוץ אותה, מחץ אותה!

פיל חייל! פיל חייל! עודדו אותו כולם.

הוא החל לנסות למחוץ את הצ'יטה והיא מיד ברחה.

היא אפילו לא סיפרה מה עבר עליה כי אצל הצ'יטות צוחקים על מי שמפסיד. כשהיא הגיעה הצ'יטות כבר הביאו צ'יטה אחרת לנסות לנצח את הפילים ולתפוס את המנהיגות.

הפילים חזרו לבקתה שלהם וסוף סוף אכלו קצת,

הם אמרו לפיל חייל: יפה מאוד! עכשיו אתה יכול להתגבר על משהו הרבה יותר מסוכן מסתם צ'יטה רעבה.     

5

Color Stain

הפתעה

עוד לילה שקט בכפר. טוב, לפחות לילה שקט בשביל כל שאר האנשים. אני לעומת זאת – לא יכולתי להירדם. פתאום שמעתי קול צעדים מחוץ לחדר השינה שלי, הקשבתי בשקט, מכורבל בשמיכה שעל המיטה שלי, אלה היו הצעדים של אבא שלי. זה היה מפחיד, מדוע בדיוק הוא קם בשעה אחת לפנות בוקר? לא ידעתי. הרי אני יודע שאבא הכי אוהב לישון, הוא הולך לישון בשעה שש וקם בשעה תשע וחצי, אז זה מוזר שהוא קם באמצע הלילה. שמעתי מכונית חונה בחניה שלנו, מי זה בשעה כזאת? שוב, לא ידעתי. אבל הייתי בטוח שזה קשור איכשהו לאבא שלי. בינתיים שמעתי את אבא שלי נועל מגפיים (ירד שלג בחוץ) ולובש את מעילו. הוא ירד במדרגות ופתח את הדלת, ואז – הוא יצא מהבית. לא יכולתי לעמוד בזה, מיד התלבשתי ויצאתי בשקט מהבית. אבא שלי דיבר עם איש זר שיצא מהמכונית, זאת הייתה מכונית שונה ומשונה: המכונית הזאת בעצם הייתה ג'יפ. זה היה ג'יפ שחור וגדול, לאורכו שריטות חזקות אשר הורידו כמעט את כל הצבע שלו. לא הייתה עליו לוחית רישוי, הגלגלים היו מכוסים בבוץ. האיש שיצא מהג'יפ נראה אפילו מפחיד ומרתיע מהג'יפ: היו חמש צלקות על פניו, וידיו הכילו כוויות גדולות. ציפורניו היו חדות וארוכות בגודל כפית, ומתחתיהן היה לכלוך שחור. הוא הזיע, הוא הסריח. הקול שלו היה צרוד ושקט. עיניו אדומות כדם אך עם זאת – קפואות כקרח. אבא שלי שוחח בשקט עם האיש הזר ושמעתי רק בשקט מילים פה ושם. פתאום האיש הזר התנפל על אבא שלי, קשר את ידיו ואת פיו והכניס אותו אל תוך הג'יפ בכוח. לא ידעתי מה לעשות, רצתי לספר לאמא שלי, אבל היא לא הייתה במיטה, גם אחי ואחותי לא היו במיטות. הייתי לבדי בבית. נבהלתי, אבל ידעתי שאני צריך להציל את אבא שלי. לא ידעתי כמה זמן אצטרך לחפש את אבי. אז לקחתי קצת אוכל, קצת מים, נבוט ואופניים לכל צרה שלא תבוא.

התחלתי לרכב בעקבות הג'יפ שהתרחק במורד הכביש. אני לא יודע כמה זמן רכבתי, לאחר כמה שעות הפסקתי לספור. הייתי עייף ורעב, לפעמים עצרתי קצת לשתות ולנוח ואז המשכתי בעקבות הג'יפ.

בהתחלה הדרך הייתה שוממה, לא היה כלום באופק. אבל אז, נכנסתי לתוך פרדסים ושדות, אני לא אשקר – היו שם מלא פרות, וזה קצת הגעיל אותי... לאחר כמה דקות של רכיבה בשדה, הרגשתי משיכה קלה בסוודר שלי, לא הקדשתי לזה חשיבות רבה, אבל פתאום לא הצלחתי לרכב, הסתכלתי לאחור וראיתי פרה, כל כך נבהלתי שכמעט נפלתי מאופניים. נזכרתי שלפני שנה, כשהייתי בן שתיים עשרה, קרה אותו המקרה עם כבשה.

הרגשתי שהסביבה סביבי משתנה, היו יותר ויותר עצים, עד שהגעתי ליער עבות. הג'יפ נעצר בפתאומיות. ראיתי ארבעה אנשים נושאים את אבא שלי לקרחת יער. פתאום עברה על ידי אישה מוזרה, לבושה כנמר ומייללת כתן ככה: אהווו אהווו. נבהלתי וקפצתי אל תוך השיחים. מרוב בהלה צרחתי, האנשים שמעו אותי. הם התקרבו אלי לאט בהליכה מפחידה. הם היו לבושים במסכות ובברדסים שחורים, הם שלפו דבר שנראה כסכינים, אבל הם סובבו ידית בסכינים, מתוך הסכינים התעופף קונפטי. האנשים האנשים צרחו "מזל טוב, לרגל הבר מצווה!". לא הבנתי מה קורה, עד שהם הסירו את הברדסים והמסכות. זאת הייתה משפחתי. לפני שהספקתי להגיד מילה, אבא הסביר: זאת המתנה שלך לבר מצווה, בבקשה...

8

Countryside

7

עיר הגמדים

 

שלום! קוראים לי אליעזר, אני גר בעיר הגמדים. קוראים לי אליעזר, כי כשהייתי קטן הייתי אוכל גזרים -  כי אצלינו בעיר הגמדים, כל הארנבים מתחילים לאכול גזרים רק בגיל 800 ימים. אה, ושכחתי להגיד לכם שאני ארנב.  בואו, אני אכיר לכם קצת את המשפחה שלי. אמא שלי בת 35 וקוראים לה אלישבע. אבא שלי בן 34 וקוראים לו מתי. רציתי לספר לכם שאמא שלי בהריון. לאחותי הגדולה קוראים רעות והיא בת 8. אני הכי קטן, ואני בן 5.  עוד מעט אני אהיה הבינוני כי אמא שלי בהריון. כשהתינוק יגדל אני אלמד  אותו כל מיני דברים, כמו למשל כדורגל, כדורסל, ספורט, ועוד כל מיני סוגים של כל מיני דברים. ואתם יודעים מה תמיד כיף לי? כיף לי שבכל יום רביעי אחות שלי רעות מלמדת אותי עברית וחשבון, והיא אפילו נתנה לי מחברת עברית ומחברת חשבון  במתנה! אני גם אוהב שבחורף אני יושב על כיסא ליד השולחן ושותה שוקו חם ומתוק, וגם מסתכל על הרעמים והברקים שיש בחוץ. אתם יודעים מה החלום שלי? החלום שלי זה שיהיה שלג! פעם אחת אפילו אכלתי ברד שירד מהשמיים! ואתם יודעים מי החבר הכי טוב שלי? זה זוהר, הבן של השכנים. זוהר הוא גמד. כי הרי זו עיר הגמדים! אבל בעיר הגמדים יש גם ארנבים, כמוני. החברה הכי טובה של אחותי רעות זאת יובל, הבת של השכנים. גם היא  גמדה. אם תשארו איתי עוד קצת, אני יכול להכיר לכם את עיר הגמדים. למשל ליד השכנים שלי גרים יהודה ורחל, שהם  גם גמדים וגם ארנבים. רחל היא גמדית ויהודה הוא ארנב. יש לנו ליד הבית רחבה מגניבה שאפשר לשחק בה כדורגל וכדורסל, ועוד כל מיני דברים אחרים. מאותה רחבה יוצאות מדרגות, ואחרי כל המדרגות האלה יש ואדי! בואדי הזה יש מלא עצים ושיחים נדירים. פה מתרחש הסיפור שרציתי לספר לכם. זה קרה ביום רביעי, שקבענו עם כל השכנים לעשות מסיבה בשעה 10:00 בואדי. ופתאום כשכולם הגיעו בשעה 10:00 למסיבה, הם ראו שתיל קטן ונחמד, אבל הם לא ידעו איזה מין  סוג צמח זה. במקרה עבר שם פקח של רשות הטבע והגנים, והיחיד שראה אותו זה היה יהודה. אז הוא רץ אליו ושאל אותו אם הוא יכול להגיד לנו איזה מין סוג צמח זה, ובמקרה הוא הסכים. הפקח התקרב אל הצמח וגילה שזהו עץ קקאו מיוחד! שצומח רק כל 4 שנים! כך הוא סיפר לנו. הוא אמר גם, שבעוד שבועיים הוא יגדל ויהיה לעץ, ואנחנו נוכל להכין מהפרי שלו שוקולד ממש טעים! חזרנו כולנו לבתים, והיה לנו כל כך קשה לחכות לעוד שבועיים, שהעץ יגדל. חיכינו יום, יומיים, שלושה, חמישה - עד שעברו 14 ימים, כלומר שבועיים! חזרנו כולנו לואדי, ופתאום - גילינו ששום דבר לא צמח. התאכזבנו נורא. היה לנו כל כך קשה לחכות, והיתה ציפייה כל כך גדולה! חזרנו לבתים שלנו מאוכזבים. עד שבמקרה, אחרי שבוע, אחד השכנים טייל לו ברחבה, הסתכל לכיוון הואדי - ופתאום מה הוא ראה? עץ הקקאו צמח! הוא קרא מייד לכולנו - "בואו כולם! עץ הקקאו צמח!". כששמענו את הצעקה הזאת יצאנו כולנו בריצה מהבתים, וירדנו יחד לואדי. התרגשנו כל כך שהתקשרנו לרשות הטבע והגנים ואמרנו להם: "צמח לנו עץ קקאו מיוחד במינו! איך כדאי לקטוף את הפרי בלי להרוס את העץ?". הפקח בטלפון הסביר לנו שזה די מסובך והוא ישמח לבוא לעזור לנו לקטוף, ויחד נביא את הפרי לסדנת שוקולד שהוא מכיר ושם נוכל להכין יחד שוקולד מהקקאו שקטפנו. הפקח באמת הגיע, קטף איתנו את הקקאו, ונסענו יחד לסדנת השוקולד. אחרי שעתיים בסדנה, חזרנו כולנו שמחים לבתים, כל אחד עם שתי קופסאות מלאות בשוקולדים קטנים ומתוקים, והחלטנו שעוד יומיים נעשה מסיבת שוקולד ליד עץ הקקאו המיוחד.

ומאז, בכל 4 שנים, עץ הקקאו צומח אצלנו בואדי, ואנחנו נהנים משוקולד טעים, ידידותי לסביבה, שאנחנו נהנים מלהכין אותו. וכמובן גם נהנים ממסיבת השוקולד שמתקיימת אחרי ההכנה!

5

המעבר לארץ ישראל

 

שלום, קוראים לי עדי ויסמן, בת 9, ואני רוצה לספר על תקופה שעברתי בחיים. 

הילדות שלי בצרפת היתה קשה. עברתי את השואה שהתחילה כשהייתי בת שלוש. אנחנו דתיים ותמיד היה לנו חלום לעבור לגור בארץ ישראל.

 

לילה אחד, שמעתי את ההורים שלי מדברים על התכנון לעלות לארץ ישראל. אבא שלי אמר: "זאת ההזדמנות להגשים את החלום שלנו" ואמא אמרה שהיא דואגת- "איך נמצא מקום לגור? והאם יהיה בית ספר טוב לילדים? איך נתפרנס? להפליג על ספינה שאיננו יודעים מה מצבה, זה מאוד מסוכן, במיוחד עם ילדה בת תשע ותינוק." אחרי כמה דקות נרדמתי. 

 

כשחזרתי מבית הספר, ראיתי שכל הבית ארוז. שאלתי: "מה קורה פה?" אמא הסבירה לי שהחליטו לעלות לארץ ישראל כי כאן תמיד נרגיש זרים וישראל זו מדינת היהודים בה נוכל להרגיש שייכים. היא אמרה שנגיע בספינה ושאנשים רודפים אחרי הספינות האלה, קוראים להם- הבריטים, ולכן צריך לעלות על הספינה בלילה בשקט בשקט. היא הוסיפה: "אל תדאגי, אנחנו נשמור עליך." אבל עדיין פחדתי מאוד. למחרת, נפרדתי מכל מי שאני מכירה.

 

ונסענו לאוניה. לא דמיינתי שהאוניה תהיה כל כך גדולה, ישנה ורעועה. אמא אמרה שיקח לנו כמה ימים או אפילו יותר עד שנגיע. 

האוניה היתה עמוסה באנשים. היו בה מיטות קטנות ועלובות לכל משפחה. ניסיתי לישון אבל לא הצלחתי כי היה מלא רעש. לבסוף נרדמתי עד שהתעוררתי בבהלה כששמעתי אנשים צועקים. החלטתי לא להעיר את ההורים כי לא רציתי להדאיג אותם. יצאתי מהמיטה ועקבתי אחרי הצעקות.

לפתע, חייל בריטי תפס אותי ואמר לי: "ילדה, מה את עושה פה? למה את על האוניה הזאת?" עניתי שאני כאן עם ההורים שלי ואנחנו נוסעים לבקר את סבא וסבתא (שיקרתי). הוא לקח אותי לאוניה של הבריטים. שאלתי אותו מה עם אמא ואבא שלי. הוא ענה שאראה אותם בהמשך.

 

באוניה הוא הראה אותי לחיילים הבריטים האחרים ואמר להם: "מצאתי אותה עוקבת אחרי." הם אמרו: "ניקח אותה באוניה שלנו לישראל." ניסיתי לחשוב על דרך לצאת מהאוניה, אבל לא צץ לי שום רעיון. אחרי כמה ימים באוניה, התחלתי לראות את ישראל מרחוק והיא נראתה כל כך יפה. לא ציפיתי לראות כך את ארץ ישראל, חלמתי שאראה אותה עם ההורים שלי. 

 

כשהגענו לארץ היו מלא חיילים בריטים על החוף. הם דיברו אחד עם השני ואמרו לי לא לזוז. ירד הלילה ופתאום רציתי מאוד לברוח משם. הם הביאו אותי לחדר סגור עם חלון אחד קטן ושולחן אוכל ומיטה קטנה מאוד. היה אמצע הלילה ועדיין לא נרדמתי. הסתכלתי על החלון הקטן עד שצץ לי רעיון- אני אטפס לחלון בעזרת השולחן ואברח משם. הרעיון עבד והצלחתי לברוח. הסתובבתי ברחובות וחשבתי על המשפחה שלי. אולי הם בכלל לא הגיעו עדיין, והאם הם יצליחו להגיע באוניה או שגם הם יתפסו. הגעתי שוב לחוף הים וראיתי אנשים עם פנסים, שאלתי מישהי עליהם. היא ענתה: "זה כתב מורס, שמסמן לאוניות שמגיעות לארץ ישראל את הדרך והיכן לעצור." חשבתי שזה מגניב. היא שאלה אותי איפה ההורים שלי. אחרי שסיפרתי לה שאלתי אם היא תוכל לעזור לי למצוא אותם. קראו לה שלומית והיא אמרה לי שכן. כשהשמש שקעה ראיתי פתאום אוניה שמתקרבת. שלומית האירה עם הפנס שלה וסימנה נקודות ופסים. לא הבנתי את המסר שהיא העבירה אבל התמקדתי בלראות מי באוניה. האוניה התקרבה וקיוויתי כל כך שההורים שלי עליה. הסתכלתי וראיתי מישהו שדומה לאבא שלי ולידה מישהי שדומה לאמא שלי. כל האנשים שהיו באוניה שמחו לראות את ארץ ישראל. "איזה מזל שלא עצרו אותם" אמרה שלומית. רצתי לכיוון האנשים וראיתי את ההורים שלי- כך כך שמחתי והתרגשתי וקפצתי עליהם בחיבוקים. הרי לא ידעתי מתי ואם בכלל אראה אותם. כשחיבקתי אותם סיפרתי להם כל מה שקרה לי מאז נעלמתי מהאוניה. היו להם דמעות בעיניים מרוב שמחה. 

מאז מצאנו את מקומינו בארץ ישראל. בסופו של דבר הבריטים עזבו את הארץ ועוד ועוד יהודים זכו לעלות אליה.

10

Gradient

9

מאומצת  

"הוי ההי הול הך הייפה" פיהקה מאיה.

"מה אמרת? לא הבנתי כלום!" אמרה טל.

"רק אמרתי: אוי אני כל כך עייפה, מה לא מובן?!" 

"לא הבנתי מה אמרת תוך כדי פיהוק, אסור לשאול כלום בעולם הזה?!?!?" צעקה בעדה.

"מה קורה פה? התעוררתי מכן." אמרה שרון בקול מנומנם. "חוץ מזה, עכשיו כבר נורא מאוחר, מזמן הייתן אמורות להפסיק לקשקש וללכת לישון" שרון, אחותה הגדולה של טל- הטיפה להן מוסר.

"איך אפשר לישון כשבאה אליך חברה?" מילמלה לעצמה טל בכעס.

"אחותך ממש נחמדה אבל כשהיא ככה כעסה, האמת שקצת נבהלתי." אמרה מאיה.

"היא בכלל לא אחותי- השרון אכל הזאתי!" סיננה טל.

"רגע, רגע- תעשי לי סדר בראש. אם היא לא אחותך למה כל הזמן העמדת פנים? וחוץ מזה, 

חשבתי ששם המשפחה שלך הוא 'גלים' ולא 'אכל'. נכון או לא?"

"חצי" אמרה טל בחרטה.

"מה חצי?" שאלה מאיה.

"חצי נכון" ענתה טל.

"את לא מסבירה, איך אפשר להבין ככה משהו?"

"טוב, אני אסביר הכל מהתחלה." ענתה טל בכניעה.

"שרון נולדה בשוויץ, למשפחה קטנה, היא ושני הוריה."

"רגע, מה, לא היו לה אחים?" תמהה מאיה. 

"לא, לא היו לה. בעצם לא היו לה למיטב ידיעתי" אמרה טל והמשיכה. "אז היו לה אבא אחד ואמא אחת"

"באמת לא היו לה אחים, מוזר…"

"כן, באמת לא היו לה אחים, אבל גם לא היו לה חברות שכל הזמן נידנדו לה והפריעו לה באמצע 

שסיפרה סיפור…" נזפה טל במאיה.

"טוב, טוב, אני מבטיחה להיות בשקט."

"אז ככה, היו לה הורים שמאוד אהבו אותה, אבל ביום הולדת הרביעי יצא אביה בתירוץ לקנות לה מתנה ליום ההולדת, ומאז נעלם." אמרה טל בדרמטיות.

"איזה אבא אנוכי" רתחה מאיה. "עוזב ככה את המשפחה שלו!"

"מאיה! מה הבטחת לי לפני רגע?" גערה טל.

"סליחה, סליחה, אני מצטערת, תמשיכי."

"במשך שלוש שנים פרנסה אימה בדוחק את המשפחה הקטנה מכיבוס מצעים. חורף אחד ההוצאות היו גדולות מכדי שאמה לבדה תצליח להרוויח את הכסף הנדרש, מאז נרתמה שרון לעבודה. יום אחד חלתה 

אימה בדלקת גרון קשה, והיא לא יכלה לעבוד יותר וכל הפרנסה והתחזוקה היתה מוטלת עליה."

"איך היא התמודדה עם כל העומס?"

"אני לא יודעת, זה בטח היה קשה. אבל עכשיו בואי נמשיך בסיפור."

מאיה הנהנה וטל המשיכה לספר.

"לאחר 9 שנים שבהם חיו בקושי על לחם וחלב ושבהן שרון חלמה ללא הפסקה  על בית הספר לעיצוב אופנה

בצרפת, עד שהצטבר סכום מספיק למימון הלימודים שם והכסף לטיסה."

"מעניין מה יהיה בהמשך." אמרה מאיה, גומעת כל מילה מהסיפור בשקיקה.

"שרון טסה לבד ואימה נשארה לתחזק את הבית. היה לשרון כיף בלימודים ולמרות שהעבודה היתה קשה, היא גמרה את לימודיה בהצטיינות ושנה עבדה בזה עד שהמקצוע שיעמם אותה." אמרה טל.

לאחר שהגשימה חלום אחד מהרשימה הלכה להגשים את חלומה השני, לטוס לישראל ולשרת שם כחיילת.

ובדיוק אז עבדה אימי בתור מדריכה ב'נתיב'. נתיב זה מקום כזה שעוזר לחיילים בודדים.

שם הכירה שרון את אימי, לפני 10 שנים, כשהייתי בת שנה. ומאז היא חצי אחותי, הבנת?" שאלה טל.

"אהה, עכשיו הבנתי הכל." אמרה מאיה בהבנה והוסיפה. "מה השעה?"

"7:15" ענתה בקצרה טל.

"אנחנו כבר צריכות להתארגן לבית הספר אחרי לילה ארוך ומלא חוויות."